להיות מחנכת בשנה הראשונה דומה לחוויית האמהות בפעם הראשונה: את מגיעה מלאת כוונות, נותנת את כולך ומאבדת את עצמך במערבולת הציפיות והעצות. אז איך עזרנו למורה כזו לחזור למהות, זו שהניעה אותה להיות מורה ומשם לסלול את הדרך הנכונה לה.

 
בתהליכים שלנו בבתי ספר אני והצוות מלוות כיתות מאתגרות בבתי ספר באמצעות הדרכה צמודה בזמן אמת ובתוך השיעור – של תהליכי ניהול וניווט כיתה, על מנת להפחית בעיות משמעת, להגדיל זמן למידה ולשפר את תחושת המסוגלות של הצוות.
את הסיפור הבא מספרת המדריכה שלנו, תמר מלץ גינסבורג >> 
 
כזו שמלווה את המורות, לעיתים בשנה הראשונה שלהן, אני נתקלת שוב ושוב בקושי שיש בכניסה לתפקיד. ההתחלה מאתגרת וכרוכה בסוג מיוחד של 'חבלי לידה', הפערים בין הדמיון למציאות מפתיעים ומערערים ובהרבה מקרים מלווה בתחושת אי יכולת ואף מגיע לאובדן דרך והרמת ידיים. לא בכדי, אחוז משמעותי של מורים נוטשים את המערכת בחמש השנים הראשונות.
 
מניסיוני זהו חלק טבעי בצמיחה לתוך התפקיד בפועל, ותפקידה של מנתחת התנהגות לתת הכוונה באופן מנוסה ומעצים, אשר מקצר את התהליך ותומך במחנכת.
 
לאור המחסור באנשי חינוך ממנו סובלת מערכת החינוך כיום, הבעיה אף יותר מודגשת ומערכתית, והתוצאה היא יותר ויותר כיתות שתלמידיהם חווים אי יציבות, שינויים מתמידים בדמות המובילה, המייצר אובדן סמכות. זו כמובן תרים ראשה ותתבטא בקשיים ברמה האישית וברמת הכיתה כולה.
 
כמו מורות רבות בשנתן הראשונה כך יפעת, מצאה עצמה מגיעה תוך מספר חודשים מהתרגשות של התחלה לפיקפוק בעצם יכולתה לנהל כיתה. יפעת הגיעה עם ניסיון בעבודה בבתי ספר רבים, ביניהם כאלה עם בעיות התנהגות ולכן חשבה שאת שנת ההתנסות הראשונה שלה היא מתחילה בנקודת פתיחה חזקה, אך שינוי הסטטוס שינה את התמונה ופתאום הדברים לא עבדו. על אף שהייתה ידועה כמורה שיודעת להחזיק היטב כיתה, מצאה עצמה מתקשה ביצירת סמכות, הילדים לא הגיבו לדרישותיה והדפו אותה.
 
כאשר בעיות המשמעת המשיכו לתוך השנה החלו לעלות שאלות מההנהלה, הצוות החינוכי בנוגע ליכולתה המקצועית. יפעת החלה להילחץ, גם היא ציפתה להיות כבר בנקודה אחרת. החל לנקר בה הספק:
זה לא מה שחשבתי… מה אני לא עושה נכון? והחלה לחפש הכוונה ופתרונות מהצוות סביבה.
"ואז את מקבלת הפגזה של מידע – מערבולת עצות של 'תעשי ככה' ו'אל תעשי ככה' מכל הכיוונים"
יפעת ניסתה עוד ועוד מהפתרונות שהוצעו לה ולא השיגו תוצאות. כשנפגשנו היא הייתה בנקודת ייאוש.
היה לי חשוב לפני הכל להתחבר לדרך שלה, לראות ולעזור לה לזהות את הקול והאינטואיציה שלה. עוד נגיע בהמשך תהליך הניווט לזהות מה עובד ומה לא, אבל בנקודת הפתיחה היה קריטי להחזיר אותה למהות: למה היא פה ומה הדבר שהיא רואה לנגד עיניה בתפקידה כמחנכת.
 
בשיחתנו יפעת נזכרה שרצונה לעצב דור, להיות גורם משפיע בחינוך ילדים מתוך חזון של הצמחת א.נשים טובים עם ערכים. אך הרבה פעמים גם כשהרצון של המורות הוא להעניק תוכן וערכים, בפרקטיקה לעיתים הן נקלעות למצב הישרדותי ומתרחקות מהסיבה שלשמה הגיעו. הנאה היא בכלל לא חלק מהחוויה ויש תחושה של מאבק ללא אופק. כל יום שעובר מוסיף לתחושת הכישלון.
 
כשיפעת נזכרה למה היא בעצם פה, נוצרה בהירות וכאן התפקיד שלי היה לעשות פאוזה ולבדוק איתה:
מה היית רוצה לעשות על מנת להשיג את המטרה שלך – "לתרום לחינוך הילדים"? הצעתי לה להתחיל עם 'אכיפת דיבור ברשות', כלי המאפשר השגת שתי מטרות בו זמנית: תרבות דיבור בכיתה דרך תרגול של כבוד הדדי. הכלי אמנם התנהגותי אך מושתת על ערכים מהותיים: סבלנות, איפוק, יכולת הקשבה לאחר, כך אנו משיגים הרבה מעבר לשליטה בכיתה.
 
היתרון של 'דיבור ברשות' הוא שקל לזכור אותו כי הוא מאוד תכליתי, לחיזוק ההטמעה אני לצידה לעזור, לזהות מתי זה בוצע היטב וכאשר זה נשמט – להזכיר לה לשים לב, ופתאום, שבועיים לתוך התהליך, נכנס גל של רוגע לכיתה שאיפשר לה קצת יותר לנשום ובהמשך אף להתקדם בחומר הלימודי ולהגיע אל תלמידיה בחוויות של כיף, חיבור ותחושת הצלחה אישית.
 
דרך הסיפור הזה אני רוצה לחדד את תפקידנו בליווי אנשי הצוות: אני כמנתחת התנהגות יודעת מה המהלך המומלץ ביותר ויש לי מבחר כלים ומתודות להעניק לצוות, אבל מעבר להבאת הידע וניהול המהלך – בראש ובראשונה תפקידי לראות את המורה בחוויה שלה, לסייע בבחירת דרך אחת אל מול מבול ההצעות מסביב ולתת חיזוק בבחירתה, בביטחון שזה מה שצריך להפעיל. "לפעמים מרוב עצות את שוכחת שאת יודעת בדיוק מה לעשות ואת צריכה מישהו שפשוט יגיד לך שאת בסדר". 
 
זה מאוד מזכיר לי את חוויית האמהות בפעם הראשונה: כמה חשוב לאם להיזכר שהיא יודעת בתוכה מה נכון כדי להמשיך קדימה מתוך אמונה עצמית.
 
את הגישה הזו אני מיישמת באופן זהה ממורה למורה. הפוקוס על איזו מורה את רוצה להיות ומה המתנה שאת רוצה להשאיר לילדים שלמדו איתך מחזקת כל כך ואכן, לאחר שיפעת הגיעה לבהירות הזו וחזרה לראות את המטרה, בחרנו נקודת פתיחה רכה ומשם התהליך תפס תאוצה, הביטחון שלה התייצב ועימו הגיעה הנאה והנה היא כבר פחות מנוהלת ויותר בשליטה.
 
זו המטרה האישית שלי בבואי לנווט צוות חינוכי, להשיג יציבות ולעמוד ביעדים פנימיים וחיצוניים, ככה אני בעצמי משפיעה ונותנת את מה שחשוב לי להעניק במקום הזה.

סגירת תפריט