אם נצטרך לסכם את כל הסיפור הבא, מדובר ב: לא להביא את התלמיד אל החומר, אלא להביא את החומר אל התלמיד.  

ועכשיו לסיפור: מחנכת נכנסת לכיתה יום-יום להעביר חומר לימודי בהתאם לתוכנית הלימודים של משרד החינוך. בפועל בכיתה ישנם תלמידים ותלמידות עם שונות ביכולות: תלמידים מתקשים ואינם עומדים בקצב המצופה ומאידך תלמידים המתקדמים בחומר מעבר לרמת הכיתה. 

תלמידים שאינם מחוברים למהלך השיעור, הרבה פעמים מוצאים את עצמם הולכים לאיבוד או משתעממים, שם נוצרת התנהגות בעייתית שעשויה לפגוע במהלך השיעור ובאווירה בכיתה. 

אז כיצד להביא את התלמידים לרמה המתאימה להם ולייצר שיעור יעיל? 

אם עוד לא הכרתם אותי, שמי ענת אורן וביחד עם הצוות שלי אנחנו מלוות כיתות מאתגרות בבתי ספר באמצעות הדרכה צמודה בזמן אמת ובתוך השיעור על תהליכי ניהול וניווט כיתה, על מנת להפחית בעיות משמעת ולהגדיל זמן למידה. בתהליך שלנו אנו מחפשות אחר גורמים בסביבה שמעודדים את ההתנהגות הלא נאותה, כאלו שניתן לנטרל, וזה מה שמצאנו גם בסיפור הבא עליו מספרת מנתחת ההתנהגות שלנו, עדי רטי:   > 

בתחילת השנה בבית ספר בחולון, כבר בכיתות א' ניכר שיחס התלמידים למורה לא מכבד, בלשון המעטה: התלמידים לא הצליחו למצוא את מקומם בכיתה, התקשו להיענות לסמכות המורה ובמיוחד בלטה בעיית שוטטות במסדרונות. ברגעי השיא המצב אף התדרדר עד כדי אלימות וזריקת חפצים בכיתה. המתח היה גדול, המחנכות במאבקים יומיומיים והמאמצים להביא את הכיתות ליציבות כשלו שוב ושוב.

בנקודה זו נכנסתי לתהליך ניווט משולב ב-5 כיתות כאשר במסגרת התהליך הגעתי בכל שבוע לבקר בשיעורים ולהדריך את הצוות בכיתות. לכל כיתה ניתנה התייחסות המותאמת לקשיים הספציפיים לה, אך החוסר בהוראה הדיפרנציאלית – כלומר הצורך לתת מענה פדגוגי מותאם לתלמידים ברמות שונות שחולקים את אותו השיעור – היה נושא חלש באופן רוחבי בחמש הכיתות, מה שהוביל לאיבוד שליטה ובעיות התנהגות בכל הכיתות. 

לכן בראשית התהליך התמקדנו בשינוי מחשבתי: *לראות כל תלמיד לפי רמת המסוגלות שלו*. 

כאשר שוחחתי עם המחנכות שאלתי אותן על מהות העשייה שלהן כמורות, למה בחרו במקצוע זה ועל המטרות האישיות שלהן. מתשובותיהן חידדנו את התובנה שזהו מוקד תפקידנו בתור צוות חינוכי: לראות את התלמידים באופן אישי, לעזור לכל אחת ואחד להתקדם ולממש את יכולותיו. לשים את התלמיד לפני החומר הלימודי, וכמו שאמר יאנוש קורצ'אק "אין לתת לילד מורה האוהב את הספר ואינו אוהב את האדם." 

זה היה הפתח האמיתי להמשך התהליך שהביא יציבות ושלווה לכיתה.

במקום לומר לתלמיד: 'תגיע לעמוד 80' ולהתאכזב ביחד איתו כשהוא לא מצליח, בחרנו להתאים את רמת הדרישה של המורה ליכולות שלו, כפי שהן ברגע הזה. האכזבה החוזרת מחוסר יכולת לעמוד בדרישות, מייצרת תסכול שרק מגביר את תחושת הפער 'בין מה שמצפים ממני' לבין 'מה שאני יכול'. התאמת הרמה הלימודית אליהם נתנה להם את ההזדמנות להצליח, שינתה את תחושת המסוגלות ויצרה מוטיבציה להמשיך. מכאן ניתן לעלות איתם יחד, לאתגר אותם, לתת לכל אחת ואחד לחוש את טעם ההצלחה ולפתח את הרצון להצליח שוב. 

הערך המוסף הוא שיצרנו כיתה מלאה תלמידים ותלמידות שמחוברים למתרחש בכיתה ולכן לא משוטטים מחוצה לה, תלמידים שמוצאים את מקומם בחומר הנלמד ועסוקים בלמידה בחדווה ולא בחרדה. האמון שנבנה וההדדיות, התחושה ש'המורה רואה אותי' ואיתי למען הצלחתי, אלו נתנו להם כוח להתמיד ועל פני זמן – גם להגיע לרמה הלימודית שהכיתה נמצאת בה.

בישיבת הפרט (ישיבה שבה עוברים על סטטוס ילדי הכיתה המאתגרים יותר), אמרה לי מחנכת אחת בהתרגשות: "סוף סוף אני יכולה להגיד משהו שהוא לא גנרי אלא לדבר על כל תלמיד בפני עצמו!" כמובן שהצוות מרוויח גם הוא מהחיבור המחודש עם התלמידים שלהם, קשר שמהותי לניהול כיתה מוצלח.