מדובר בתלמידי 3 כיתות ב', שהנהלת ביה"ס איתרה אותן כשכבה "אדומה" מבחינה לימודית, התנהגותית וחברתית.

ההנהלה ניסתה מספר דרכי טיפול ולבסוף פנו אלי, די מיואשים, אני חייבת לציין.

לאחר התצפיות שערכתי בשלוש הכיתות הבנתי שיש מגוון של קשיים, העיקריים שבהם הם חוסר במיומנויות תלמידאיות, למשל היענות לאיש צוות, הוצאת ציוד, ביצוע משימה, דיבור ברשות, שאלו התעצמו בשל מיומנויות חלשות של ניהול כיתה מצד המחנכות.  כשמוסיפים לכל אלו מספר תלמידים מאתגרים גבוה מהממוצע, מקבלים פשוט כאוס.

איך זה נראה בפועל?

המורות היו חסרת אונים, מתוסכלות, ולא הצליחו ללמד. הילדים יצאו מהכיתה, לא הקשיבו, הסתובבו בכיתה, והמנהלת כמובן הפנתה חלק ניכר מהזמן שלה להתמודדות עם בעיות ההתנהגות בשכבה. 

קדימה לעבודה >

לאחר שלב התצפיות בניתי תוכנית התנהגות שכבתית שמטרתה לשפר את מיומנויות הלמידה של התלמידים. התוכנית הוטמעה בשילוב הדרכה צמודה ברמה השבועית לכל מורה, במיומנויות ניהול וניווט כיתה.

 כך מצד אחד חיזקנו ועודדנו את מיומנויות הלמידה אצל התלמידים, בד בבד עם חיזוק יכולות ניהול, מסוגלות, ושליטה בכיתה מצד המורות.

בשיתוף פעולה מעורר השראה המחנכות נרתמו לכל הרעיונות שהבאתי והתלמידים קיבלו פידבק חיובי משמעותי על התפקוד שלהם, התחילו לתפקד כלומדים עם למידה משמעותית בשיעורים.

התוצאה – המורות דיווחו על שיעורים אפקטיביים, התנהגות נאותה גם בהפסקות והרבה פחות בעיות משמעת.

חשוב רק לציין, ראשית, תכנית מוטיבציה היא לא מטרה מבחינתנו, היא עוד כלי מתוך שלל כלים שאנחנו נותנות למורות.

דבר נוסף, התכניות שלנו נתפרות לקשיי ההתנהגות בכיתה, ליכולת המורה ליישם ולשינויים שישנם במהלך הדרך.

אבל זה לא נגמר

עבר לו הקיץ והם עלו לכיתה ג' בקפסולות עם מחנכות חדשות ומנהלת חדשה לביה"ס.

במסגרת המעקב על התהליך, המחנכות דיווחו שהם מתנהגים כלומדים, בעלי יכולות תלמידאיות, אבל צף קושי חדש –

"הם אסופה של תלמידים"

"הם לא מתנהגים ככיתה"

אמרו המחנכות.

"אני לא מפסיקה להתעסק בשכבה ג'. אפשר לחשוב שזו השכבה היחידה בביה"ס"

התלוננה המנהלת.

חזרנו לעניינים אבל הפעם, כל קפסולה היא קבוצה וכך התייחסנו אליהם.

בניתי הפעם תוכנית שתתמקד בחיזוק הקשרים החברתיים והגיבוש הקבוצתי –

התלמידים היו צריכים להיות שם אחד עבור השני. לתמוך, לסייע ולעזור. הפידבקים החיוביים שהם קיבלו, התייחסו אליהם כקבוצה, והתוצאות –

לא איחרו להגיע.

כעבור ארבעה חודשים אמרתי למורות בישיבת צוות – "עם כל הכבוד לנתונים שלי, חשוב לי לשמוע אתכן. איך אתן מרגישות לגבי שכבה ג'".

והסכר נפתח:

"הם ממש הפכו לקבוצה"

"הם ממש אחד למען השני"

והפניתי שאלה למנהלת – "את מרגישה הטבה בהתעסקות עם השכבה?"

והיא אמרה בטבעיות "האמת, שממש כן! הם לא מגיעים לפה יותר"

לי רק נשאר לחייך בסיפוק