בתחילת אפריל קיבלתי פניה מבי"ס בדרום הארץ להגיע לכיתה ג' מאוד מאתגרת. הכיתה שקיבלתי הייתה במצב קשה למדי: רמת אלימות מילולית ופיזית גבוהה, פערים אקדמאים גדולים בין התלמידים ומורות מקצועיות שלא מסכימות להיכנס ללמד בכיתה זו.

הרקע של הכיתה גם היה רלוונטי להבנת המצב: בכל שנה התחלפה מחנכת, לא נוצרה תחושת יציבות וביטחון והחל מאמצע כיתה ב' נוספה גם מגפת הקורונה.

אם עוד לא הכרתם אותי, שמי ענת אורן ואני מלווה בתי ספר בתהליכי ניהול וניווט כיתה, על מנת להפחית בעיות משמעת ולהגדיל זמן למידה.

בתצפיות שערכתי ראיתי כיתה מאוד מורכבת עם בעיה קשה של חוסר היענות לסמכות.

מחנכת הכיתה איתה עבדתי, אישה מדהימה, מורה בעלת ניסיון ומלאת מוטיבציה, שנחשבת לאחת המחנכות הטובות ביותר בביה"ס, פגשה אותי כשהיא סקפטית וחסרת אמונה שמשהו יכול להשתנות. ועם זאת היא נרתמה לעבודה ב 100% והיתה מוכנה לשתף פעולה, עם כל מה שתצטרך.

בנינו תוכנית התנהגותית-כיתתית שנתפרה בצורה ייחודית לאתגרים שאפיינו את הכיתה הזו.

התכנית הוצגה להנהלת בית הספר, למחנכת הכיתה ולבסוף גם לתלמידים.

מבצע שומר חומות שהתחיל שלושה שבועות לאחר מכן, עצר את כל העבודה שהתחלנו.

החזרה ממנו הייתה לא פשוטה בכלל. ולמרות זאת, הצליחה המחנכת, עם המון רגישות, לאסוף אותם חזרה לנקודה שבה הפסקנו.

לאור המצב האקוטי של כיתה זו, החלטנו על כמה מהלכים לא שכיחים. בין היתר, חלוקת הכיתה ברוב השיעורים לקבוצות למידה, קבוצת תגבור בתוך הכיתה ומשוב אישי לכל ילד.

שבועיים לתוך העבודה, המחנכת התחילה תהליך חניכה של המורות המקצועיות ואני ליוויתי כל אחת מהן לפי צורך.

ואיך לומר, התוצאות לא איחרו להגיע: המורות היו עקביות, שמו לב לחיובי אצל כל ילד, לא חסכו בחיזוקים, זכרו לתת פידבק לכל ילד בסוף כל שיעור, גרמו לתלמידים להאמין בעצמם וביכולות שלהם.

*

סוף השנה הגיע.

נכנסתי לאחד השיעורים האחרונים, כאשר התלמידים עבדו עבודה עצמית. אחד התלמידים הרים את יד, קיבל את רשות הדיבור, הסתכל אלי ושאל:

" כל התוכנית של הנקודות, זה רעיון שלך?"

כן עניתי.

"תודה רבה!" אמר.

בקול חנוק מהתרגשות שאלתי אותו, תודה על מה?

והוא אמר: "תודה שאפשר ללמוד כאן עכשיו בכיתה, הנקודות האלה ממש עזרו"

בהחלפת מבטים עם המורה, מבלי שתכננו את זה מראש, בחרנו להניח לכמה דקות לעבודה וקיימנו שיח על התהליך שהיה בכיתה.

במה אתה מרגיש את ההבדל? שאלתי, ושיח שלם ומרגש התחיל בכיתה:

"תלמידים שלא הקשיבו, היום מקשיבים"

"כולם מרימים את היד"

אפשר לשמוע כאן את המורה ויותר נעים בכיתה".

הנתונים היבשים בסוף השנה הראו שזמן הלמידה עלה כמעט פי 3 (!!), בהשוואה לתחילת התהליך. 

גם תדירות ההתנהגויות הלא נאותות ירד בצורה דרמטית. מה שהיה מפתיע מאוד הוא השיפור הניכר בהתנהגות התלמידים גם בזמן ההפסקות, שקרה מבלי שטיפלנו בהפסקות באופן מכוון. 

ככה זה, דבר משפיע על דבר משפיע על דבר.

האדוות של השינוי בכיתה יצרו גלים חזקים. עוד מורות ביקשו לעשות את התהליכים האלה בכיתות שלהם

ולשמחתי הגדולה מנהלת ביה"ס הרימה את הכפפה וביקשה ממני להפוך את התוכנית, לתוכנית בית ספרית לשנה החדשה.

בשבילי זוהי דרך משמחת במיוחד לסיים שנה מאתגרת, ולצפות לזו החדשה.