תמר היא מנתחת התנהגות בצוות שלנו, לפני כמה ימים היא התקשרה וסיפרה לי בשמחה גדולה על תהליך קצר ומשמעותי שעשתה בכיתה בבי"ס בת"א. זה סיפור שמראה איך בעזרת שינוי קטן, אפשר לשנות את המציאות הכיתתית כולה וככה היא מספרת:
הגעתי לכיתה בבי"ס בת"א, כדי לעזור למורה שהרגישה שיש המון רעש בכיתה וציינה שהיא מסיימת כל יום בתחושה של התשה ואפיסת כוחות.
כשהגעתי לתצפיות בכיתה ראיתי שהתלמידים קמים וניגשים למורה המון פעמים במהלך השיעור. הם קמים מהכיסא אומרים איזו מילה לחבר ליד, הולכים למורה, מדברים איתה כדי להסביר את הבעיה, חוזרים לכיסא, אומרים איזו מילה לחבר לפני שמתיישבים, מקרבים את הכיסא חזרה לשולחן וחוזר חלילה.
אז עכשיו, תדמיינו שזה לא תלמיד אחד, אלא עשרים תלמידים שקמים, הולכים, חוזרים ומדברים. המון תזוזות והמון רעש. רעש שנובע מהעובדה שהרבה תלמידים חולקים ביחד מרחב אחד משותף.
הדבר הראשון שהחלטנו ליישם בכיתה היה מעבר לכרטיסיות "אני צריך עזרה". צד אחד ירוק כשתהלמיד מסתדר ולא צריך עזרה, צד אחד אדום כשהוא צריך את עזרת המורה ומסמן למורה שיש צורך שיגשו אליו.
אחרי כמה שבועות בהם ליוויתי את המורה באופן קבוע, שאלתי אותה איך היא מרגישה ואם ניכר שיפור בכיתה?
התשובה שלה הפתיעה אותי, לא רק בגלל שהיא שיתפה אותי ברווחה הכללית שנוצרה אצלה; שהיא הרבה פחות מותשת בסוף השיעור ופחות מתעסקת במשמעת במהלכו, אלא בעיקר כי סיפרה שתלמידה אחת, זו שתמיד יוצאת מהכיתה ללמוד על השולחן בחוץ, או בחדר קרוב שפנוי, זו שתמיד צריך למצוא לה פתרון משום שאינה יכולה להישאר ברעש של הכיתה, התלמידה הזו, ביקשה להישאר בכיתה.
היא ביקשה להישאר בכיתה כי היה לה שקט.
אתם מבינים עד כמה זה משמעותי? כמה זה משנה את עולמה של אותה תלמידה? כמה זה מספר את הסיפור של הכיתה כולה?
